בין שליטה לאמון: המקום שבו מתחילה צמיחה פנימית

יש מחשבה שקטה שמלווה רבים מאיתנו:

אם אצליח לשלוט קצת יותר – ארגיש בטוח יותר.

לשלוט במה שאני מרגיש.

לשלוט במה שיקרה.

לשלוט באנשים שאני אוהב.

לשלוט בתוצאה, כדי שלא אתאכזב.

זו לא מחשבה רעה. היא אנושית.

שליטה נותנת תחושת יציבות, במיוחד בעולם לא צפוי.

אבל לאט־לאט, בלי לשים לב, היא גם הופכת לעומס פנימי.

השליטה לא נובעת מכוח – אלא מפחד

ברוב המקרים, הרצון בשליטה לא נולד מעוצמה, אלא מחשש:

• להיכשל

• להיפגע

• להתגלות כחסר

• לאבד אחיזה

השליטה הופכת למנגנון הגנה.

היא אומרת: אם אדאג מראש, אם אכוון, אם אנהל – אולי אצליח להימנע מכאב.

אבל החיים לא באמת ניתנים לניהול מלא.

וככל שאנחנו נאחזים יותר – אנחנו נלחצים יותר.

מבט יהודי: אחריות בלי אשליית שליטה

היהדות לא מציעה שליטה במציאות, אלא אחריות בתוך מציאות שאינה בשליטתנו המלאה.

יש מצוות.

יש בחירה חופשית.

יש דרך.

אבל אין הבטחה לתוצאה.

כבר במקורות מופיעה ההבחנה הזו: האדם מצוּוה לפעול, להשתדל, לבחור בטוב – אבל אינו בעל הבית על העולם.

לא על התזמון, לא על התוצאה, ולא על הדרך שבה אחרים יגיבו.

זו לא אמירה מחלישה.

זו הקלה עמוקה.

זוגיות: כששליטה מחליפה הקשבה

בזוגיות, הצורך בשליטה נראה לעיתים כמו דאגה:

• להסביר שוב ושוב

• לתקן

• לכוון את בן או בת הזוג “לטובתנו”

אבל מתחת לזה מסתתר פחד:

שלא יבינו אותי, שלא יבחרו בי, שלא אהיה מספיק חשוב.

כשאני מנסה לשלוט בבן הזוג שלי, אני מפסיק לפגוש אותו באמת.

אני מדבר אל מי שאני רוצה שהוא יהיה, לא אל מי שהוא עכשיו.

אמון בזוגיות לא אומר לוותר על גבולות.

הוא אומר להסכים לכך שהאדם שמולי אינו פרויקט – אלא שותף.

הורות: בין דאגה לאמון

בהורות, השליטה מתלבשת כחרדה:

• מה יהיה איתו

• איך הוא יגדל

• האם עשיתי מספיק

הרצון לנהל כל פרט נובע מאהבה, אבל גם מפחד עמוק:

שאם לא אהיה בשליטה – אפספס.

המסורת היהודית מזכירה לנו שוב ושוב:

הילד אינו רכוש, אלא פיקדון.

יש לנו אחריות, לא בעלות.

אמון בהורות פירושו:

• להציב גבולות

• ללמד ערכים

• ולהסכים לכך שהדרך של הילד לא תהיה העתק של שלנו

עבודה וקריירה: המאמץ והתוצאה

גם בעבודה אנחנו פוגשים את המתח הזה:

• להשקיע בלי סוף

• להוכיח

• לשלוט בתדמית

אבל היהדות מציעה הבחנה פשוטה:

המאמץ – בידיים שלנו.

הברכה – לא.

כשאדם מחבר עשייה עם אמון, קורה דבר מעניין:

הוא עובד ברצינות, אבל בלי להישחק מבפנים.

הוא מתאמץ, אבל לא מזהה את עצמו עם ההצלחה או הכישלון.

אז מה כן נמצא בשליטתנו?

השליטה מצטמצמת – אבל מתחדדת.

בידיים שלנו:

• הבחירה להיות ישרים עם עצמנו

• האופן שבו אנחנו מגיבים לקושי

• המוכנות לעשות צעד קטן גם בלי ודאות

לא בידיים שלנו:

• התוצאות

• הקצב

• התגובה של אחרים

ההבחנה הזו משחררת אנרגיה.

במקום להיאבק במציאות – אנחנו פוגשים אותה.

אמון הוא היכולת להישאר בשאלה

אמון אמיתי נבחן כשאין תשובה.

כשלא ברור מה הצעד הבא.

כשיש בלב אי־נוחות.

רבים ממהרים לסגור שאלות, רק כדי לא להרגיש חוסר ודאות.

אבל לפעמים, הצמיחה מתרחשת דווקא ביכולת להישאר רגע בתוך אי־הבהירות, בלי לברוח.

זה לא קל.

אבל זה עמוק.

אמון באלוקים ואמון בעצמי

אי אפשר באמת להפריד ביניהם.

אם אני מאמין שיש משמעות לחיים, אבל חושב שאני טעות – משהו שם נשבר.

אמון רוחני עמוק כולל גם אמון בכך שאני חלק מהסיפור, גם עם החסרונות שלי.

לא אמונה שהכול יהיה קל.

אלא אמונה שיש ערך גם בדרך המורכבת.

שליטה מצמצמת. אמון מרחיב.

שליטה מבקשת ודאות – ולכן מצמצמת.

אמון מוכן לפגוש את מה שיש – ולכן מאפשר תנועה.

וכשיש יותר אמון:

• יש פחות מאבק פנימי

• פחות צורך להוכיח

• יותר נשימה

לא שקט מושלם.

לא פתרון סופי.

אלא שקט מספיק כדי לצמוח.